וַיֵּלְכ֡וּ וַיָּבֹאוּ֩ אֶל־מֹשֶׁ֨ה וְאֶֽל־אַהֲרֹ֜ן וְאֶל־כָּל־עֲדַ֧ת בְּנֵֽי־יִשְׂרָאֵ֛ל אֶל־מִדְבַּ֥ר פָּארָ֖ן קָדֵ֑שָׁה וַיָּשִׁ֨יבוּ אֹתָ֤ם דָּבָר֙ וְאֶת־כָּל־הָ֣עֵדָ֔ה וַיַּרְא֖וּם אֶת־פְּרִ֥י הָאָֽרֶץ:

*ףרבינו האור החיים הקדוש מעלה שאלה עצומה: הרי יש כלל מפורסם 'שלוחי מצוה אינם נזוקין' והנה המרגלים נשלחו על ידי משה רבינו לרגל את הארץ, ואיך הם הגיעו לדבר רעה על ארץ ישראל, ומדוע לא הגינה עליהם המצוה של שליחותו של משה רבינו?

כתשובה לכך, מביא רבינו הקדוש את דברי הגמרא הדורשת את המילים 'וילכו ויבואו' שכמו שהם באו מארץ ישראל בעצה וכוונה רעה, כך גם הלכו לארץ ישראל בעצה רעה, וכבר מתחילת דרכם הלכו בכוונה רעה, וממילא אינם שלוחי מצוה, כי מתחילה הלכו ל'דבר עבירה'.

עוד מביא רבינו הקדוש את דברי הגמרא במסכת סוטה, ששואלת איך הגיעו 'דואג ואחיתופל' לאן שהגיעו. ומדוע לא הגינה עליהם התורה שהם למדו מיצר הרע?

עונה הגמרא 'טינא היתה בלבם'. ומפרש רבינו הקדוש שכוונת הגמרא שלא עסקו בתורה לשמה, ומזה לומד רבינו הקדוש גם על המרגלים שכוונתם לא היתה רצויה ושלימה.

ובפרשת בחוקותי כותב רבינו הקדוש שלמרות שמותר ללמוד תורה על מנת להתכבד, מכל מקום אין תורה זו מצילה את האדם מיצר הרע. וזה לשון קודשו: 'והגם שאמרו שמותר ללמוד על מנת להתכבד, לא שיש רצון הבורא בלימוד זה אלא לתכלית היוצא ממנו שיבוא ללמוד לשמה, ותורה זו אין בסגולתה להציל מיצר הרע בבא עבירה לידו. עד כאן לשון קודשו.

כלומר: מה שהותר ללמוד שלא לשמה, אין זה היתר גמור, ואינו עולה לרצון לפני הקדוש ברוך הוא, וכל מה שהותר הוא לתכלית היוצא ממנו, שיבא ללמוד לשמה.

[אור החיים שלח פרק יג פסוק כו]